בכפר ההרים הנידח והשכוח יתיר עוברת אחת ליום רכבת אקספרס מפוארת, ואינה עוצרת. המלחמות פסחו על הכפר, והשגרה האפורה של תושביו הדעוכים משועבדת כל-כולה לרגע היומי שבו חולפת הרכבת. התושבים הכמהים להתרגשות חיה ואמיתית מתכננים להוריד את הרכבת מן הפסים בהפקר של פריקת אחריות, כדי לזכות בחוויה של דאגה וחמלה אנושיות מול האסון.
כשנדפס הסיפור לראשונה התפעמו הקוראים והמבקרים מכוחם המפתיע ומן החידוש שבו, שבישר דור חדש בפרוזה העברית. היום, במבט לאחור, הוא עדיין מרגש בעוצמתו העלילתית ובאיכויותיו הסגנוניות, ואף מתגלים בו בדיעבד מבני העומק המזינים את כתיבתו המאוחרת יותר של יהושע, ומחזקים את הרושם העז שהם מותירים.
בדרמה של כוחות-נפש פוגשות הדמויות-המספרות דמויות מנוגדות שכמו הגיחו מנפשן. כוחות יצריים זוכים להזדמנות פז להתממש, והדמות המספרת – דמות צייתנית, נורמטיבית – מתעוררת לתחייה ומדורבנת לחגיגת הפקר, לחיוניות הנשאבת מתערובת של ארוס והרס.
